הייתי בחתונה בגלבוע. חתונה שהתחילה ביום חמישי והסתיימה בשבת בצהריים. פעם בחיים יש אחת כזו! פינוקים, אוכל טוב, ריקודים, בריכה, מלון. בערב של שישי היה טקס החתונה. מנחה קורע בן 9, שבירת כוס, משפחה ואורחים יפים. מייד אחרי החופה וכל הריגושים יצאתי לסיבוב, לשאוף אויר, אויר של עמק. ברחתי משלב הנשיקות. הירח היה מלא ואפשר היה לראות כמה יפה הגלבוע. הדי.ג'יי ברקע עוד לא ממש התניע כששמעתי פתאום פסססט!
נבהלתי, חששתי לנחש. קפאתי, לא ברחתי, ככה לימדו אותנו במושב. קופאים ומקווים לטוב. "הלו, פסססט! גברת, את יכולה לבוא רגע?" לא הבנתי מי שם ומאיפה הוא קורא לי. "מי זה?" שאלתי וחשבתי אולי זה הסבא של החתן הלך לאיבוד. נראה קודם לא מאה בחופה. "אני בּוֹ, תסתכלי למטה, ליד הסלע הגדול, בּוֹ, רואה?" התכופפתי קצת, היה שביל, ראיתי סלע, אבל בטוח לא אדם, אולי חרדון. "עוד קצת, תתכופפי, הנה, רבַּאק, את לא רואה אותי?!" ופתאום ראיתי אצבע. ורגל. יא היה שם מישהו.
ירדתי קצת מהשביל לכיוון הסלע, עקפתי אותו, ואז מצאתי אותו, שוכב ודי חבול. "מה זה, מה קרה לך?" נבהלתי, "עזבי, אל תשאלי, סיבּוּר ארוך, גם לא תאמיני" היה נראה שהוא תקוע, הסלע היה על חצי גוף שלו. "שאקרא למישהו שיבוא לעזור?" שאלתי, "לא, לא, לא לקרוא לאף אחד! רק זה חסר לי. את יכולה רק לנסות להזיז את הסלע הזה ממני?" ניסיתי לדחוף את הסלע, עם כל הנעלי עקב, והוא זז ממש בקלות. התפלאתי קצת איך לא הצליח לעשות את זה לבד קודם. "וואללה, שוקראן, אני ממש מודה לך" אמר מרוגש. משהוסר הסלע, שמתי לב שהוא במדי אסיר.
דפיקת לב אחת דילגה על עצמה. אולי שלוש. הוא שם לב שאני מסתכלת על הבגדים שלו. "ברחתי מכלא גלבוע, אם זה מה שאת חושבת. ברחתי, כן. יש לך אולי מים?" לא הצלחתי לדבר. ניסיתי להיזכר אם כבר מצאו את כל השישיה של זכריה זביידי. והתחלתי לכוון את היד לעבר הטלפון שבכיס. "אל תדאגי, אני לא אעשה לך כלום. נראה לי שברתי את הרגל, גם ככה לא אצליח לזוז."
התיישר טיפה על האדמה. "חתיכות חרא החבר'ה של זכריה. אמרתי להם לחכות לי. עשו את עצמם לא שומעים, עלאק. השאירו אותי שאנסה להסתדר לבד. והתקדמו. חארות. כל החיים אני שקוף. לא סופרים אותי. אני בטוח שגם המשטרה לא ספרה אותי. בטח יגידו ברחו 6 מהכלא… הלוואי יתפסו אותם! יקרעו להם ת'צורה לא יראו עוד שמש בחיים. אז מה את אומרת, יכולה לארגן לי מים? נראה לי אני חוזר לכלא, הרבה יותר טוב שם. לפחות שם סופרים אותי. ממש, עם מספר. אפילו המשפחה שלי לא סופרת אותי. שבועיים אני שוכב כמו כלב מתחת לסלע. אולי אפילו חודש. עקצו אותי איזה 30 דבורים. אולי אפילו מאה. יא ווארדי, אלוהים כנראה אוהב אותי איך השאיר אותי בחיים עד עכשיו."
פתאום שמעתי קול מוכר מגיע מאחוריי.
'מה השם שלך?' עניתי, אבל היא לא שמעה טוב 'נֹח, מעניין זה קצת שם של בן!' זה הספיק כדי לנטוש את איך-שלא-קוראים-לו ששכב מתחת לסלע, קיוויתי שהוא סתם חקלאי מהאזור שחטף מכת-שמש, התנצלתי בפניו שאין לי מים, אבל אני חייבת להגיע לרחבת הריקודים! רצתי, עם העקבים, שמעתי אותו עוד צועק "תביאי קולה אם אין מים, גם טוב", בדרך ראיתי את הסבא, מגלגל משהו בצד, דרכתי על מלא קקי של עיזים, מהכ'פת לי, חילקו שם כפכפים, והגעתי למקום מבטחים. רחבת הטרילילי-טרללה.
@ כל הזכויות שמורות להילה ושיץ ברק
וכאן נרשמים לקבל סיפור חדש למייל >
סיקרנת וברחת. כתוב יפה ממש.