הייתי

הייתי ציפור, ישבתי עם חברות על חוט חשמל, חירבנו על מכוניות בצבע שחור או לבן.

הייתי רקפת, צמחתי מתוך גומחה נסתרת בסלע, היה לי שם חשוך וקר, היה לי טוב ככה, לבד.

הייתי מהגרת סורית, כבר שלוש שנים במדריד, חוששת עדיין לפתוח את הפה, שישמעו שיש לי מבטא.

הייתי סבון ידיים, שנרקח למלך מרוקו בהזמנה אישית, שונא את מגע ידיו בכל פעם שעליו הוא משפשף אותי.

הייתי זברה שנותרו לה שלוש שניות לחיות, שוכבת מדממת על הקרקע, מרגישה שיניים בי ננעצות, את המעיים שלי תולְ-

הייתי נזירה במנזר בעין-כרם, בורחת מדיי פעם לקולנוע בערבים, בכל פעם שמקרינים סרט עם עומַר שריף.

הייתי עוגת גבינה אפויה, הכינה אותי אישה אחת לאהוּב הוותיק שלה, שרק זוכר שהוא אוהב את העוגה, הוא כבר לא זוכר יותר את האישה.

הייתי המקש CTRL במקלדת, מלך הקיצורים והפעולות החשובות, אבל בתוך תוכי יודע שלבד, אין איתי באמת מה לעשות.

הייתי מחשבה אובדנית, מרסקת, שחורה, כזו ששולחת לתהום עמוקה עמוקה.

הייתי השכנה של רחב הזונה, הייתה שכנה נהדרת, לא מצקצקת, תמיד היה לה להלוות לי חלב עיזה (בכד חרס!)

הייתי עץ חרוּב בגוש קטיף, ראיתי זעקות שבר של ילדים וזקנים, ומאז לא ממש צומחים לי עלים.

הייתי זרע של זכר אדם, שחיתי הכי מהר, יותר מכל השאר, שלושה ימים רק שחיתי, אבל כשהגעתי, אף אחת לא חיכתה לי.

הייתי שטר של 10,000 שקל צהוב עם תמונה של גולדה מאיר, הרגשתי מיוחד, עד שהורידו לי שלושה אפסים, ככה, בהינף יד.

הייתי המון דברים, העייפות עליי קצת ניכרת, ונותר לי עוד דבר אחד להיות. נראה לי שזה יהיה מניה מתרסקת. או דיו צבעוני במדפסת. או גחלילית בבת-חפר. או חרב. או נדר. או טנדר. או בלנדר. נראה לי שזה יהיה ספר.

@ כל הזכויות שמורות להילה ושיץ ברק

וכאן נרשמים לקבל סיפור חדש למייל >