יצאתי לריצה ונתקלתי בקפלן

** הסיפור מופיע בספר "יצאתי לריצה ונתקלתי בגולדה מאיר" (והוא אחד משלושה בסדרת סיפורי ה-"יצאתי לריצה")

יצאתי לריצה ונתקלתי בקפלן. אליעזר קפלן. התנגשתי בו דוּך לתוך כתף שמאל שלו. היה שם בום רציני רק בלי הקול של הבום. "אוי, סליחה," התעצבנתי, "לא רואים אותך טוב בחושך, שים איזה אפוד זוהר או משהו." לא ידעתי מי זה. גיליתי רק בדיעבד. כי מי יודע איך נראה אליעזר קפלן, שר האוצר הראשון של המדינה. הוא לא התעכב על הפגיעה וניגש ישר לעניין, "תגידי לי בבקשה, גברת צעירה," הסמקתי, הוא אמר צעירה, "איפה פה אפשר לקנות תותים בבקשה?"

הוא לבש חליפה חומה, ענב עניבה, היה לו מבטא מוזר, נראָה רציני אך גם לא קשור לשום דבר. עניתי לו שתותים זה יותר של חורף, ושבתקופה הזאת בשנה הם כבר לא מי יודע מה. "באמת?" שאל מאוכזב, "וואללה, באמת," עניתי. הוא כיווץ גבותיו והסתכל עליי בצורה מוזרה, "מה זה, הנֵך ערבייה?" התפלא, "לא, לא ערבייה," השבתי, "אז מדוע את מדברת את שפתם?"

"אנחנו מדברים קצת את שפתם, והם מדברים קצת את שפתנו, ככה זה פה, הכול זה גם וגם וגם."

הוא שתק לרגע ואמר, "יפה, זה נשמע לא רע," ושם יד על ליבו, חשבתי מתרגש מהידיעה. "אפשר לשאול מדוע אתה מחפש תותים, אדוני?" שאלתי בטון של צעירה, "הדוקטור שלח אותי," ענה, "אמר שזה טוב ללב, ובמחלת לב הרי חולה אני."

"וואללה," אמרתי, ופחדתי לרגש אותו שוב, "וואללה, באמת," ענה, וגם צחק, "זה נחמד דווקא, הגם וגם הזה שלך." רציתי להגיד לו שלפעמים זה קשה לנו, הגם וגם וגם הזה, שלא תמיד אנחנו מצליחים לערבב, ואז יוצא לנו רק ורק ורק, וזה יוצא נוקשה, אבל לפני שהוצאתי משהו מהפה, הוא הקדים ואמר, "טוב, אז אם אין תותים, אני חושב שאמשיך בדרכי," והידק את העניבה. "רגע, חכה," לא רציתי שילך כך סתם, "תותים קפואים! אפשר לקנות בסופֶּר תותים קפואים!" התלהבתי שפתרון מצאתי.

"תותים קפואים?! איזה מין דבר הוא זה?" ענה, לא נראה שהתלהב. "מדוע שאוכל תות קפוא כשאני יכול לאכול תות טרי?" יש מצב שהוא אפילו זלזל. "כי... אתה יודע... כשאין בעונה אז משתמשים בתותים שהוקפאו מהעונה שעברה."

הוא גירד כמה פעמים בקרחתו, היה נדמה שהאוזניים שלו קצת התקפלו פנימה, ואמר בטון נחרץ, "אם תות צריך להיאכל רק בחורף, אז תות צריך להיאכל רק בחורף! לא מכניסים משהו כשזה לא הזמן שלו! מחכים!"

רציתי להסביר לו על טכנולוגיה, ועידן השפע, אבל הרגשתי שזה לא העניין. והוא צודק ממש. לא מכניסים משהו כשזה לא הזמן שלו. לא דוחפים משהו לגרון רק כי אפשר. מחכים. שזה יבשיל. שיאללה, איזה איש חכם, התחלתי להתגעגע אליו עוד לפני שהלך.

שאלתי, "אז מה... לאן אתה ממשיך מכאן?" הוא הסתכל אליי ישר לתוך העיניים, התקרב טיפה וענה, "זו לא השאלה הנכונה, גברתי הצעירה, השאלה היא – לאן תמשיכי את מכאן?"

קרץ, הסתובב והלך. הלך כלעומת שבא.

@ כל הזכויות שמורות להילה ושיץ ברק

להצטרף לרשימת התפוצה שלי

רכישת הספר "יצאתי לריצה ונתקלתי בגולדה מאיר"