יש לי דגדוגים באף.
דגדוגים של אבק נראה לי.
אבל למה שבאוטו יהיה אבק. שטפתי אותו לפני יומיים.
המנוע ממש שקט, בקושי שומעים אותו.
יוסי נוהג. אנחנו שוב לא מוצאים יותר מדיי מה להגיד.
הוא נוהג ואני מסתכלת איך הידיים שלו חובקות לי את ההגה.
אני מקווה ששטף ידיים קודם.
אין מוזיקה.
הדגדוגים באף מתגברים.
אפצ'ייי.
ועוד אפצ'ייי.
מושכת באף.
לא בטוחה שהמשיכה תספיק כדי להחזיק את מה שצריך להחזיק שם.
מתכופפת לתא הכפפות. תקוע. מה תקוע עכשיו! מתאמצת לפתוח. נפתח. איזה טישו יפה דאגתי לשמור כאן. לוקחת את הגליל אליי, אוהבת את הגליל, תולשת ממנו חתיכה של 4 ריבועים. מקפלת. לחצי. ואז לחצי של החצי. מקנחת.
יופי, זה תפס את מה שהיה צריך לתפוס.
ריח של אוטו זבל מתגנב לפתע לחלל האוטו.
"סליחה" יוסי אומר ופותח חלון, "אני לא מרגיש כל כך טוב".
אני לא עונה. אין לי כבר מה להגיד.
בזזזזזזזזז…
חלון חשמלי נפתח.
יוסי נוסע על 100 ואוויר קר חודר לתוך האוטו.
נו שיסגור כבר את החלון.
"אפשר לסגור את החלון?" אני אומרת והוא לא עונה.
בזזזזזזזזז…
חלון חשמלי נסגר.
חושבת כמה מעניין הסאונד שמוציא החלון החשמלי, ואולי כשנגיע הביתה אני שוב אתן ליוסי לעלות ראשון ואשאר עוד קצת באוטו, לבד, ואאזין לו, לחלון. אעלה ואוריד אותו, אקיים איתו יחסים. הוא יקשיב לי ואני אקשיב לו. הוא יגן עליי מפני מה שבחוץ, אני אדאג שתמיד יהיה נקי. שייראה לי רק דברים יפים. אשעין עליו ראש לפעמים, כשיהיה לי עצוב. והוא יהיה שם, זקוף, תומך לי את הראש. לוקח מבחוץ קרן אור לבנה, ומעביר אותה דרכו, אליי, ובדרך לפעמים מפצל אותה כמו במנסרה לששת צבעי הקשת. מראה לי שיכול להיות גם יפה כאן בפנים.
הראש של יוסי נשמט לפתע קדימה.
ועולה.
אני לא מתייחסת.
נשמט שוב.
אני הפעם מסתכלת.
משהו לא בסדר אצלו.
"יוסי!" אני קוראת.
הוא לא עונה.
האוטו מאיץ. אנחנו על 140.
"יוסי! מה יש לך!" אני עכשיו צועקת ודוחפת אותו עם הידיים. אבל הראש שמוט ויוסי לא מתַקשר.
הידיים שלו עזבו את ההגה.
סכנה, משהו במוח צועק לי, והידיים שלי מחליטות להגיב מעצמן.
תופסות ברגע את ההגה, חובקת אותו, מנסות להחזיק אותנו ישרים במסלול, לא כל-כך מצליחות, הקול שלי מתקשה לאסוף את עצמו "יוסי! קום כבר!" אני צועקת, אנחנו פוגעים בבטון שבצד הדרך ומוסטים מהנתיב, זה לא נראה טוב, ויוסי לא מתעורר, האגן שלי מתרומם ומושיב אותי חלקית על יוסי, רגל שמאל שולחת את עצמה קדימה, מחפשת את הבְּרקס, מוצאת אותו ולוחצת, יוסי נשמט יותר קדימה, הוא כבד, אני נמחצת על ההגה, זה כואב בצלעות, הידיים מנסות לשלוט בהגה, מכוונות לשוליים שלפתע צצים, האוטו מתחיל להאט, הרגל שוב בולמת, קצת זיג זג, אנחנו מתנגשים במעקה בטיחות ונעצרים.
*******
ברגים. מנוע. מצבר. גלגלים.
גם ריפודים מסוגננים, כריות אויר, מראות מנצנצות, הרבה כפתורים.
ביחד כל אלה, הורכבו בשבילי!
אני שלמה ומוכנה.
איך אני מתרגשת.
רק עוד נסיעת מבחן ואני יוצאת לעולם.
שיואווו, כמה יפה פה, איזה אוויר!
שלום ג'ני ושמעון, נעים להכיר.
חמודים ממש, הם - מה שלמדתי - נקראים זקנים.
מהנסיעה הראשונה אהבתי אותם מאוד.
הם נוסעים יחד לכל מקום.
שמים מוזיקה נעימה. מדברים 2 שפות.
מחזיקים ידיים.
שש שנים אנחנו עוברים ביחד,
דואגים שאעבור את כל הטיפולים בזמן,
שמעון רוחץ אותי כל שבת שניה.
קנה לי כיסוי.
ג'ני רצתה לרדת עליו, כי למי בדיוק יהיה כוח לשים את הכיסוי הענק הזה כל פעם,
אבל היא לא אמרה כלום, כי ידעה שחשוב לו לשמעון הכיסוי.
פעמיים בשנה אנחנו נוסעים למלון בים המלח.
הם מתים עליו.
אנחנו אוספים את שרה ואיז'ו מגבעתיים וככה אנחנו נוסעים יחד.
לפעמים הם שרים בנסיעה.
בזמן האחרון ג'ני ושמעון מדברים על איזה מקום חדש.
אני לא מצליחה להבין איפה הוא בדיוק המלון הזה.
אבל הוא נשמע יפה. יש שם חוגים. והרצאות.
גם שמעתי שהם מדברים על למכור את הדירה שלהם.
אמרו שהילדים התעקשו, שהגיע הזמן.
אני מרגישה שהפרידה קרובה,
שמעון אורז את הכיסוי,
ג'ני שינתה תסרוקת,
ואני נוסעת איתם,
למלון "דיור מוגן ירקונים" וזו הפעם האחרונה שאני רואה אותם.
שלום נמרוד, נעים להכיר.
נמרוד צעיר, אבא שלו קנה לו אותי.
קצת משוויץ, לא נזהר עם הבלמים.
מוסיף לי כל מיני איבזורים, מנסה ליַפּוֹת.
לא חושבת שזה באמת נחוץ.
שנה אחת אנחנו עוברים ביחד,
הוא מדבר הרבה בטלפון, לא תמיד מסתכל על הדרך,
מתחצף לשוטרים שעוצרים אותו,
אני לא חושבת שאני אוהבת את נמרוד.
יום אחד החליט שנמאס לו ממני, הלך להשוויץ במישהי אחרת.
לקח את כל האיבזורים איתו.
שלום אביטל, נעים להכיר.
אביטל נחמדה, לא היה אכפת לה שאני כבר בת שבע.
היא נראית לי עצובה. צוחקת מעט.
עובדת קשה, מנהלת בכירה.
שלוש שנים אנחנו עוברות ביחד.
רוב הזמן זה רק שתינו, אבל כשיוסי בעלה מצטרף לנסיעה, תמיד הוא נוהג.
היא לא אוהבת לנהוג כשהוא לידה.
הם בדרך כלל שותקים.
למרות שנראה לי שיש להם הרבה מה להגיד.
אביטל עושה הרבה שיחות בנסיעות.
אומרת לאנשים מה לעשות.
והם שומעים בקולה.
חבל שאביטל לא מעריכה את עצמה כמו שהם מעריכים אותה.
הבת של אביטל ויוסי סיימה לימודי רפואה.
בדרך לטקס הרגשתי שהם מתרגשים.
למרות שהם לא דיברו.
לא בהלוך ולא בחזור.
לאביטל שוב היתה אלרגיה.
יוסי לא הרגיש טוב.
הם עשו תאונה.
מלא זכוכיות.
אני לא בטוחה שיוסי שרד.
אביטל באה להיפרד, לקחה כמה דברים שנשארו אצלי.
נראתה עוד יותר עצובה.
אמרו שאני טוטאל לוס.
הספקתי עוד לשמוע שמצאו לי קונה. איציק רכבים לפירוק.
התרגשתי לקראת הבעלים הרביעי.
'רכבים לפירוק' זה שם משפחה מצחיק, חשבתי לעצ
ברגים. מנוע. מצבר. גלגלים.
@ כל הזכויות שמורות להילה ושיץ ברק
וכאן נרשמים לקבל סיפור חדש למייל >
יווווו תכתבי לנו עוד!!
סיפור נהדר, הילה! אוהבת את הזוויות שאת נותנת