ריטריט כתיבה

ישבתי בריטריט כתיבה במדבר.

זה היה היום החמישי ונגמרה לי הסבלנות כבר ביום השלישי.

יוגב המנחה היה סתירה של עצמו,

חמוד אבל מעצבן,

רך אבל קשוח,

צעיר וגם זקן,

וכל הזמן נתן לנו תרגילים, שנכתוב.

לכולם התחיל להיגמר הדיו בעֵטים,

אבל הוא רק המשיך לדַרבֵּק - "תכתבו, לא לעצור, תכתבו!"

באותו היום החמישי הוא הוציא אותנו לכתוב 'עם אלמנטים של טבע'.

אני ראיתי בעיקר אלמנטים של שממה.

אולי עץ אחד היה.

לכולם כבר היתה בּונקלֶ'ה באצבע האמצעית, מהעט,

הכתף היתה תפוסה,

הצוואר החל להיתקע,

ואני חושבת שהיה איזה 40 מעלות בחוץ.

הבונק'לה האישית שלי באצבע ממש כאבה, והיתה די מכוערת אם צריך לומר,

הייתי צמאה, אבל המים היו רחוקים,

והרגשתי שיוגב לא רוצה שנדבר או נתלונן, או שום דבר אחר.

הראש היה קופסא חלולה,

ואני יודעת שהראיה שלי באיזה שהוא שלב השתבשה,

כשראיתי את ג'ורג'י מגיע.

ג'ורג'י תמיד יודע מתי אני צריכה אותו,

והוא מגיע מבלי שאני צריכה להחליף איתו מילה.

הוא לבש את הג'ינס הכחול המשופשף שלו,

והגופיה הלבנה הדהויה עם הכתם מהאננס,

וזה השתלב נפלא בנוף של השממה.

הוא התקרב לקראתי, בשקט, מבלי שאף אחד שם לב,

כולל לא יוגב, שפחדתי ממנו כי יש לו עיני נץ,

והניח עליי את כפות ידיו, שבקיץ הן קרירות ובחורף תמיד חמות -

והחל מעסה לי את הצוואר.

יוגב לא הבחין בו, לפי זה שלא אמר דבר, ולמעשה -

כולם היו שקועים בתרגיל הכתיבה,

למרות שלא היתה להם טיפת דיו בעט,

וכשג'ורג'י לחץ קצת יותר מדיי ליד השכמה הימנית וצעקתי "איי!" -

גם אז, אף אחד לא עצר.

גם לא כשג'ורג'י הגיש לי מצידי הימני צלוחית עם פלח עבה של אבטיח אדום קר ועליו 5 עלי נענע,

ונגסתי בו והכל טפטף לי על המחברת,

ודאגתי איך אראה להקריא לקבוצה את מה שייצא,

אבל נזכרתי שממילא אני כותבת בלי דיו ולא יוצא לי כלום מהראש -

אז אין מה לדאוג - שום דבר לא יימרח.

כשיוגב אמר שזמן התרגיל תם,

ולרגע היה נדמה שעבר איזה משב של רוח רענן,

ג'ורג'י העניק את הנגיעה האחרונה, הרים ממני את ידיו,

ואני רק לחשתי לו "תודה" -

מבלי באמת להחליף איתו מילה.

ככה זה עם ג'ורג'י, הוא תמיד יודע מה אני צריכה.

@ כל הזכויות שמורות להילה ושיץ ברק

וכאן נרשמים לקבל סיפור חדש למייל >