היא רצה

היא רצה.

נעלה את נעלי הריצה שלה ויצאה מהבית. לא לקחה מפתח. בכוונה. היא מתחילה בקצב איטי, תיכף תאיץ. יודעת שהיא צריכה לרוץ משהו כמו ארבעים דקות. מסתכלת על הבתים שמסביבה, לבדוק אם משהו השתנה ומחליטה שזה ממש לא מעניין אותה. מסתכלת על השמיים. הם כחולים היום עם ענני נוצה. יש שמש, גם היא טובה לה. תודה עליך שמש, לפחות תמיד יש אותך, היא אומרת בלב וממשיכה.

היא רצה.

כבר חמש דקות.

היא חושבת שמחמש דקות לארבעים דקות זה הרבה מדיי זמן. אבל היא לא רוצה לחשוב על זה, היא תוציא אוויר עם קול. הה! הה! הה! זה מביך אותה. אולי מישהו ישמע. אז היא משנה ל-פו! פו! פו! יופי, נראה לה שזה עדיף. פו! פו! כן, להתרכז רק בנשימה. נשימה. איזה משעמם זה נשימה. לא קורה בה שום דבר. לא, לא, זה לא טוב לה מחשבה כזו שנכנסה, היא תגיד לה - 'לכי מכאן, אין לך כניסה, אני רצה ממך ומכל החברות הרעות שלך.' היא מגבירה קצב, רוצה להיות אדומה בפנים, זה ייתן לה מרץ.

היא בורחת.

לא, היא רצה.

הנוף של הבתים התחלף בנוף של השדות הקרובים למקום מגוריה. השדות חרושים, אספו כבר את כל האבטיחים השנה. איזה מרשים זה אבטיח, הכי חזק שיש, חשבה, וזה נותן לה כוח, היא מגבירה עוד את הקצב. נכנס לה קצת חול לתוך הנעל, והיא בודקת בשעון, זה כבר עשרים דקות שהיא רצה. היא חושבת שהפעם, ליתר בטחון, היא תרוץ שעה. מעניין אותה מה יודעים לעשות האנדורפינים שלה אחרי שעה. אף פעם לא בדקה, תמיד עצרה אחרי ארבעים דקות. איך לא בדקה, חשבה, ומייד נטשה את המחשבה הזו בצד הדרך, ליד הקקי של הכלב שראתה.

היא רצה.

שלושים ותשע דקות.

היא מרגישה את הדופק בוער מאחורי האזניים שלה כשהיא עוברת את קו הארבעים דקות וזו היתה הנקודה שהאנדורפין הראשון השתחרר במוחה. בשלב הזה היא עוד לא מרגישה אותו, אבל הוא כבר מתחיל לעשות אהבה. חבריו מצטרפים אליו בדקות הבאות ובערך בדקה הארבעים וחמש, היא יודעת שהם כאן. איך היא אוהבת אותם. אלה שמרימים לה את מצב הרוח. שלא נותנים לה להרגיש לבד. היא לא רוצה שיילכו והיא מקבלת היום החלטה. היא תרוץ עד שהגוף שלה יחליט שדי. היא לא תעצור, גם אם הכל ישרוף לה.

היא רצה.

כבר שעתיים.

מדיי פעם נכנסת מחשבה שמלחיצה אותה שאולי השרירים שלה מתאמצים מדיי, שזה אומר שהם מפרישים יותר מדיי בלה בלה בלה וזה יחזיר לה את הדלקת העלובה בה בה בה, זה מעצבן אותה וגורם לה להגביר עוד את הקצב, היא לא אוהבת את עצמה כשהיא יותר מדיי חושבת.

היא רצה.

כבר חמש שעות.

לא חושבת. רק מלא אנדורפינים שהביאו עוד ועוד חברים. היא יודעת מי היא. היא רק לא יודעת איפה היא. קצת יבש לה בגרון. יבש לה מאוד. לא חשבה לקחת מים כשיצאה. היא קובעת שהיא בראשון לציון, לפי החולות, ושוב מחליטה שזה ממש לא מעניין אותה. היא חזקה ככה, בלי שום מחשבה. היא אוהבת להיות חזקה. לא אוהבת להרגיש חלשה.

היא רצה.

כבר שלוש עשרה שעות.

השמש מזמן שקעה ויש הרבה כוכבים בשמים הלילה. רואים את כולם בבהירות די טובה. היא מתחילה לספור אותם אבל מפסיקה בשמונים ושתיים. לא מוצאת בזה טעם. טוב לה, היא לא מרגישה את הרגליים, היא לא בטוחה בכלל שיש לה עדיין רגליים. חושבת שאולי בשלב הזה היא חצי בת אדם חצי סוסה, שומעת את הפרסות שלה נוקשות בקרקע, טאק-טאק-טאק. נעים לה להיות סוסה שם למטה. סוסה שרק דוהרת, אל העַד.

היא רצה.

כבר יומיים.

נדמה לה שעברה את הגבול. אולי היא במצרים. אולי בירדן. יכול להיות שהיא בדרום אפריקה. זה ייתכן, כן. אין בה רעב, או צמא, שום פחד. לא אכפת לה מהשרירים שלה, ממש לא אכפת לה. היא לא זוכרת מתי נולדה. היא לא זוכרת איך זה להיות לבד. וזה נפלא. הסוליה של נעל שמאל שלה מדווחת על בעיה, יש מצב השתפשפה יותר מדיי ותיכף תקרע. זה לא מפריע לה, היא תרוץ גם יחפה. היא לא תחזור. כי היא הכי מפחדת מעצמה, וככה, כשהיא רצה, עצמה לא יכולה לתפוס אותה. היא כבר לא רואה טוב. הכל מטושטש, מכוסה אדים. היא כבר מזמן לא מרגישה את האנדורפינים שלה. הם הלכו, יחד עם כל החברים. היא יודעת שהסוף קרב. ואין בה שום פחד. זה לא יהיה סוף דרמטי, זה יהיה סתם סוף. משהו פשוט ייגמר וידום.

היא רצה.

היא פוטוסינתזה.

היא גלוקוז.

היא מיטוכונדריה.

היא אנרגיה שמופקת לתאי שריר.

זהו, זה מה שהיא.

@ כל הזכויות שמורות להילה ושיץ ברק

להצטרף לרשימת התפוצה שלי

רכישת הספר "יצאתי לריצה ונתקלתי בגולדה מאיר"