מאז שנוּרית יצאה לזרוק זבל וקפצה עליה חתולה מהפח, היא כבר לא יוצאת לזרוק זבל.
זה היה ביום חמישי אחד. נורית נעלה את נעלי הבית שלה, לבשה מעיל, כי היה קריר, אספה את הזבל מכל הפחים שבביתה ויצאה אל הפח שלה, שבקדמת הבית.
נורית עשתה את אותן פעולות שהיא תמיד עושה: מניחה את השקיות על הרצפה, אוחזת בנייר טישו בַּיד, כי זה מגעיל אותה לגעת בפח, מרימה את המכסה, משעינה אותו אחורה, ומשליכה את השקיות אחת אחת, לוחצת פנימה אם נדרש. סוגרת את מכסה הפח וברגע האחרון משליכה פנימה את הנייר שאחזה בידה. ככה היא גם נפטרת מהנייר וגם לא לכלכה את ידה.
רק שבאותו היום, קרה משהו לא מתוכנן. משהו שנורית לא ציפתה לו כלל.
היא הגיעה עם שלוש שקיות זבל מלאות אל הפח הגדול והירוק שלה שמחוץ לביתה, אחזה בידה את נייר הטישו, וברגע שפתחה את מכסה פח האשפה שלה - קפצה עליה חתולה שחורה!
החתולה פלטה יללת "מיאוווו" חזקה, וברחה משם.
- אמא, החתולה היתה כתומה.
- מה זה?
- החתולה בפעמים הקודמות שסיפרת את הסיפור היתה כתומה, לא שחורה.
- כן? נכון, נכון, אתה צודק. חתולה כתומה, לא שחורה.
- נכון. אז תמשיכי.
נורית נורא נבהלה. נורא. זה היה הדבר המפחיד ביותר שקרה לה. היא לא ציפתה שיהיה משהו חי, כתום, זז, בתוך הפח שלה, והיא בטח לא ציפתה שהמשהו הזה יקפוץ עליה, והיא קפאה במקום!
היא שאפה מלא אויר בבת אחת, מצמצה פעמיים בעיניה, וקפאה. ממש כך. נשארה בתנוחה הבאה: גבה מוטה מעט אחורה, עיניה פתוחות, הגבות שלה מורמות מעלה, הפה שלה פתוח ומעוגל, יד אחת נוגעת באזור ליד הלב, ושתי הברכיים שלה מכופפות מעט. נייר הטישו שאחזה בידה נפל מייד כשפתחה את המכסה ואחרי כמה שניות התעופף לו משם לשכונה אחרת.
נורית המסכנה, היתה ככה קפואה כמה שעות טובות. אף אחד לא עבר ברחוב באותו יום. הרחוב של נורית הוא רחוב קטן, ללא מוצא, והיא נשארה כך עד הצהריים, עד שהשכנה שלה מאיה, יצאה מביתה לאסוף את יהלי הבת שלה מהגן. מאיה הבחינה בנורית אבל לא הבינה שהיא קפואה, שאלה אותה מרחוק "הֵיי נורית, מה'ניינים נורית?" אבל נורית לא ענתה, ומאיה שכבר היתה עם חצי גוף בתוך האוטו שלה זרקה לה "נראה אותך אחר כך נורית, אני רצה לגן, ביי".
כשמאיה חזרה אחרי משהו כמו 20 דקות, עם יהלי שנרדמה לה בינתיים בכיסא מאחור, רק אז מאיה הבינה שמשהו לא בסדר. שנורית נמצאת בדיוק באותה תנוחה ולא זזה. "מה יש לך נורית?" יצאה אליה מאיה מהאוטו והתקרבה, בהתחלה מחייכת, חשבה אולי זו בדיחה, אבל משנורית לא ענתה לה, החיוך שלה נמחק. היא נגעה בה קצת בכתף, ניסתה להזיז אותה, אבל נורית לא זזה. "אוֹ מַיי גאד" פלטה, "נורית!! נורית, מה יש לך?!" צעקה, אבל נורית, כאמור, לא ענתה. מאיה מיהרה להוציא את יהלי מהאוטו, הכניסה אותה פנימה לביתה ואחרי שלוש דקות יצאה עם הטלפון שלה. לא הטלפון הנייד, אלא הטלפון של הבית. האלחוטי. זה ששמור למקרי חירום.
"הלו, שלום? מד"א?" צעקה מאיה לתוך הטלפון, "יש לי פה אישה שלא זזה!"
"היא נושמת?" שאלה אותה הבחורה בצד השני,
"לא יודעת, איך אפשר לדעת??"
"את רואה אם בית החזה שלה עולה ויורד?"
"לא נראה לי, היא לא זזה!"
"שימי לה אצבע מתחת לנחיריים, מרגישה אויר יוצא?"
מאיה הושיטה קדימה אצבע לכיוון הנחיריים של נורית, האצבע טיפה רעדה לה,
"כן!" צעקה, "יש אויר שיוצא מהנחיריים!"
"יופי" ענתה לה הבחורה בצד השני של הטלפון, "באיזו תנוחה האישה נמצאת?"
"היא…כאילו… אני לא יודעת איך להסביר לך… אפשר לשלוח לך תמונה?"
"לא, תנסי להסביר לי, היא פצועה?"
"היא עומדת בחוץ ברחוב, ליד פח האשפה, והיא… קפואה."
"אהה?"
"היא קפואה אני אומרת לך, לא זזה!! תשלחי אמבולנס כבר!"
"גברת בואי תרגעי, מה הכוונה קפואה? תתארי לי אותה"
"אז אאה... נורית, קוראים לה נורית, כן? היא עומדת מחוץ לבית שלה, ליד פח האשפה, ו… זה נראה שהיא נבהלה מאוד ממשהו...לא יודעת… הפה שלה פתוח והעיניים פעורות, והיא לא זזה. פשוט לא זזה."
"טוב, חכי איתי רגע על הקו."
הבחורה ממד"א היתה בחורה יסודית. קראו לה שירלי, שירלי בן סימון. היא אף פעם לא היתה זורקת משהו שהיא לא מבינה בו מבלי לבדוק. היתה נעזרת כשצריך ב'ספר המצבים' של מד"א שמונח קבוע על השולחן הלבן בכל משמרת. שירלי קראה שם פעם משהו על מקרה שנקרא 'קפיאה זמנית'. ככה זכרה שקוראים למצב הזה. אז היא פתחה את הספר והתחילה לחפש. ליקקה אצבע כשהעבירה עמוד-עמוד, לא דילגה, עד שהגיעה לעמוד 72 ושם מצאה את מה שחיפשה.
"מה זה??" צעקה מאיה לתוך הטלפון.
"מה ששמעת גבירתי."
"תגידי את צוחקת עליי, אני התקשרתי אליכם כדי שתבואו לעזור, לא כדי שתַפעילו אותי."
"אני מבינה את המצוקה שלך, אבל עדיף שאת כרגע תסייעי מאשר שנחכה למישהו. כל דקה חשובה והיא עלולה לעבור ממצב של קפיאה זמנית למצב של קפיאה קבועה. ועל זה לא כתוב לי בספר ולא יהיה לי איך להדריך אותך."
מאיה הרחיקה את הטלפון מאוזנה, הסתכלה טוב טוב סביבה אם יש מישהו לידה.
- אמא, אמרת פעם קודמת שהיא זרקה את הטלפון בחוזקה על הרצפה, טראח
- אתה בטוח?
- כן, בטח, אמרת שהיא כל כך התעצבנה שהיא זרקה את הטלפון על הרצפה
- אתה בטח צודק, אז -
מאיה לא האמינה למשמע אוזנה, התעצבנה כל כך וזרקה את הטלפון בחוזקה על הרצפה, טראח!
אבל היא גם נורא רצתה לעזור לנורית השכנה שלה אז עשתה בדיוק את מה ששירלי בן סימון ממד"א אמרה לה.
היא התקרבה לנורית, הרימה ידיה לצדדים, קרבה את בטנה לבטן של נורית, כמה שיכלה, סגרה את ידיה על גבה, ופשוט - חיבקה אותה. חיבקה חזק. הן עמדו מחובקות. ליד הפח הירוק. שירלי בן סימון, אמרה לה שתחבק כמה זמן שצריך, ושתהיה מוכנה - היו מקרים שזה לקח 20 שעות, אז שתאכל משהו לפני ותעשה פיפי, אבל את החלק הזה האחרון במשפט מאיה לא ממש זכרה.
מאיה חיבקה את נורית שעתיים. שלוש שעות. ארבע שעות. ובשלב הזה רק הרגישה את נשימותיה הדקות של נורית ושום דבר אחר לא. ככל שעבר הזמן, התנוחה שלהן נהייתה לה נוחה. מאיה חשבה איזה מזל שזה היום של סבתא שושי לבוא לעזור עם יהלי, ככה היא לא צריכה לדאוג לה. היא השעינה ראשה על כתף שמאל של נורית ודמיינה. דמיינה איך היא מתפטרת מהעבודה שלה. לא יכעסו עליה כי מה, היא עזרה לשכנה, 'כל הכבוד לה' יגידו כולם ו'איזה יופי איך פתחה בסוף את המאפיה שתמיד רצתה', באמצע השכונה תהיה המאפיה שלה, הריחות שלה יציפו את כל הרחובות בבוקר, וכולם יאהבו את 'מא-מאפיה', כך היא תקרא לה, ויהיו שם מאפים שמסודרים לפי גדלים: מאפים קטנטנים, קטנים, בינוניים, גדולים, ואנשים יבקרו במאפיה שלה בכל שעות היום, היא תהיה הצלחה אדירה, אז מה אם היא כבר לא מרגישה את הרגליים שלה, היא אולי תנמנם קצת, זה בטח מותר, כל עוד היא מחבקת את הקפואה.
עבר עוד כמה זמן ככה בתוך התנוחה, הדמיונות והנמנום, וחוסר התחושה ברגליים של מאיה התחלף בדגדוג נעים. כמו ליטוף. משהו ליטף למאיה את רגל שמאל. היא נורא רצתה לראות מה זה, אבל היא קצת פחדה שאם תזוז היא עלולה להפיל את נורית ואותה יחד. הליטוף הנעים עבר מרגל שמאל לרגל ימין. את רגל ימין היא מצליחה לראות קצת בזוית העין, היא תנסה להציץ, הנה, היא מנסה, מה זה, זה נראה כמו זנב. אוי ואבוי, לנורית צמח זנב!
מאיה היתה חייבת להסתכל עכשיו, היא רגע תנשום עמוק ותייצב את הסחרחורת הקלה שהיא מרגישה, שלוש, שתיים, אחת, הנה היא טיפה מתנתקת כדי להסתכל מה יש שם. זה נראה נעים ופרוותי... זה כתום, וזה זז. זו חתולה! והיא רואה את הזנב הזקוף שלה רוב הזמן, את גוף החתולה היא רואה פחות. ופתאום הזנב נעלם. ואז חזר. ושוב לטיפה, והפרווה כתומה, ושוב החתולה נעלמה. וחזרה. מאיה הבינה שהחתולה עושה סביבן סיבובים. מקיפה אותן, כמו מסמנת משהו. מאיה ונורית היו פסל של ארבע רגליים עבור החתולה. רגל נורית/רגל מאיה/רגל נורית/רגל מאיה. אולי עשרים סיבובים עשתה החתולה ואז עצרה, נצמדה לרגל שמאל של נורית ופשוט… חיבקה אותה. ליפפה את שתי רגליה הקדמיות, התיישבה על גב כף הרגל של נורית, ונשענה עם כל גופה קדימה לאורך השוק. יושבת, נשענת, מחבקת את הרגל של נורית.
פח אחד ירוק, ליד נורית אחת קפואה, שמחובקת על ידי שכנה וחתולה כתומה. כך זה היה נראה.
החתולה עצמה עיניים, אולי נרדמה, אולי התרכזה, וכמה רגעים לאחר מכן - נורית מצמצה. ואחרי עוד כמה רגעים נורית בלעה רוק. ואז נורית השתעלה וזה היה הרגע שמאיה שמה לב שמשהו קורה. "נורית?" שאלה בחוסר בטחון, אבל לא קיבלה תשובה. נורית רק השתעלה וזה הכריח את מאיה לפרק את החיבוק שלהן ולהתנתק. וגם כי עפו עליה טיפות רוק מהשיעול של נורית וזה הגעיל אותה. החתולה הכתומה גם היא שיחררה את הרגל של נורית וזזה הצידה, התיישבה להתבונן בנעשה.
בהתחלה נורית השתעלה בלי להזיז איברים יותר מדיי, אבל עם הזמן הגוף שלה הצטרף לחגיגת השיעול, היא הזיזה ידיים לכסות את הפה היורק, ואז התכופפה קדימה, ואז יישרה רגליים, ואז כופפה רגליים, ואז החזיקה בבטן שלה, ואז בבת אחת הפסיקה.
נורית הזדקפה. עיניה היו אדומות מרוב מאמץ השיעולים והשיער שלה היה די פרוע.
היא הסתכלה סביבה, לא מבינה איפה היא נמצאת, ולבסוף נעצרה על מאיה.
"מה זה, מה קרה לי?" שאלה מבוהלת,
"נורית, את זזה!" שמחה מאיה והתקרבה שוב לחבק את נורית, חיבקה אותה חזק.
"אני… אני…" אמרה נורית והסתכלה מסביבה, חיפשה משהו, "אני לא מבינה… מה קרה?"
מאיה לא הספיקה לענות והחתולה הכתומה התקרבה אל שתיהן. התחילה ללקק את קרסול ימין של נורית. ואז את קרסול שמאל. נורית לא ידעה, אבל זו היתה דרכה של החתולה לבקש ממנה סליחה. היא לא התכוונה. היא רק היתה רעבה קודם בבוקר וחיפשה אוכל בתוך הפח.
"מי זאת החמודה הזו?" שינתה נורית את הטון למשהו מרוכך והתכופפה מטה, "בואי הנה כתומה שכמותך..." וליטפה את החתולה הכתומה. "אויש תראו אותך, בטח את צמאה, בואי איתי, אני אוציא לך חלב."
מאיה רצתה לספר לנורית מה קרה, ואיך עמדו מחובקות ברחוב משהו כמו חמש שעות, או יממה שלמה, אבל זה הרגיש לה שזה ייצא ממש מוזר, ואולי לא כדאי לספר על זה בכלל. גם ככה אף אחד לא ראה.
"מאיה חמודה, את יכולה רק בבקשה לזרוק בשבילי את שקיות הזבל שמונחות שם?" ביקשה נורית, נופפה לה לשלום בידה ונכנסה לביתה.
מאיה זרקה את שלוש השקיות לפח הירוק, שום דבר לא קפץ עליה משם, והיא מיהרה להיכנס לביתה, רצתה מאוד לחבק קצת את כל מי שנמצא שם.
- תודה אמא, אני אוהב את הסיפור הזה שלך, בגלל החתולה.
- אומרים בזכות.
- מה?
- כשמשהו קורה בגלל משהו אבל זה לטובה - אומרים בזכות.
- אז איך אני צריך להגיד את זה?
- 'אני אוהב את הסיפור הזה שלך, בזכות החתולה'
- טוב בסדר אמא…
- ואני אוהבת אותך, עם כל השיער הכתום היפה הזה שלך.
- אח אמא, את מכאיבה שלי, דייי…
- יאללה חמוד שלי לילה טוב, מחר יום חדש.
- אמא?
- מה, אהוב
- אז בעצם זה החלום שלך?
- איזה חלום?
- להתפטר מהעבודה שלך ולפתוח מאפיה?
- לא, למה… למה אתה אומר את זה?
- כי זה החלק היחיד בסיפור שאת מספרת בדיוק אותו דבר, כל פעם, ובקטע הזה את תמיד מחייכת.
- כן, באמת? מעניין, לא שמתי לב…
- אז תשימי לב, אמא. בזכות הסיפור תשימי. שלא תקפאי במקום, כמו נורית.
@ כל הזכויות שמורות להילה ושיץ ברק
וכאן נרשמים לקבל סיפור חדש למייל >
כתבת מדהים. ומרגש. ובא לי חיבוק. וגם חושבת עכשיו על קיפאון שמאפשר לחלום....תודה!