לולאת זמן

נקלעתי לתוך לולאת זמן.

הייתי מתעוררת כל בוקר באותו מקום, באותה שעה, והתאריך תמיד היה עשרים למרץ.

שאלתי אנשים עם מי מדברים במצבי, וכולם הפנו אותי למואב.

מואב? מה זה, צחקתי, הוא נתקע פה מתקופת התנ"ך? אבל מסתבר שאף אחד לא צוחק כשזה מגיע למואב.

מואב היה הֵד-אוֹף-טַיים-לוּפְּס, ואף אחד לא רצה להסתבך איתו.

כשהתקשרתי אליו, עשה רושם שהוא לוקח את מצבי ברצינות, ביקש שאתן לו כמה שעות לבדוק מה קרה ואמר שיחזור אליי, בהמשך היום.

זה היה כשעוד היתה אופטימיות בחיי.

כשמואב התקשר בחזרה, הוא הסביר שחלה טעות.

העוזר האישי שלו התבלבל. היה לי את אותו שם של זו שהגישה בקשה, ומה שקרה זה שהוא הכניס אותי ללולאה, במקומה.

סליחה, טעות, אמר.

אמרתי, אוקיי, בטח זה כבר קרה, מה עושים עכשיו?

הוא השיב שהוא לא יודע, זה מעולם לא קרה.

התחלתי להתערער,

איך עושים כזו טעות?? צעקתי, אין לכם בַּקרה?? וכּהֵד-אוֹף-טַיים-לוּפְּס, אני מצפה ממך לפתור לי את הבעיה!!

הוא הודה על האמון, ביקש עוד כמה שעות ואמר שיחזור אליי, בהמשך היום.

אבל מה שקרה זה שהיום נגמר, לפני שהוא חזר, ואז התחיל לו יום חדש. אותו אחד.

ושוב קמתי בעשרים למרץ, ושוב התקשרתי למואב, שאמר שהוא צריך לבדוק, הסברתי לו שכבר יש תשובה, אבל הוא מאוד מקובע, ביקש כמה שעות, התקשר אחר הצהריים, סליחה, טעות, עוזר אישי, מה עושים, תני לבדוק, צרחתי מה פתאום, יחלוף לו יום, סליחה, טעות, ניתוק.

בפעם השלושים ושתיים של שיחה כזו בעשרים למרץ, החלטתי לקפוץ מהחלון. לגמור עם הכל.

מה הטעם, כל יום נראה אותו דבר, אין ישועה, רק לולאה.

לולאה שמישהי אחרת ביקשה, ועוזר אחד מטופש.

יהושוע הגיע ונצמד אליי לקרסול, הרגיש את היאוש נוטף ממני, הגדיל אישוניו, כמו מסמן לי שהוא מוכן לספוג בשבילי את כל מה שמסנוור מדיי.

התרגשתי מהמחווה אבל אמרתי לו שאני מצטערת, אני לא יכולה יותר, ושאולי ניפגש בגלגול הבא, יש לו תשעה, אז בטח באחד מהם, שלא ידאג.

השארתי את חבילת האוכל שלו פתוחה, שתהיה לו נגישה, חיבקתי אותו והודיתי לו שהיה חבר נאמן.

פתחתי את החלון, התיישבתי על האדן שלו, וקפצתי.

שניה אחרי זה התעוררתי בסלון שלי.

כשהצלחתי להרים את עצמי מהספה, התקשרתי בפעם השלושים ושלוש למואב.

מסתבר שלולאת זמן עוקפת מוות בהתאבדות או מוות מוזמן.

ניתקתי את השיחה והתיישבתי מיואשת על הרצפה.

יהושוע בא להתחכך בירך ימין שלי. הגיע עם משקפי השמש שקניתי לו פעם בשוק הפשפשים. כמו מסמן לי שכבר אין לו איך לספוג עבורי דברים.

התחבקנו, הוא ליקק לי ארוכות את הזרוע, נרדמנו, וקמנו למחרת, בעשרים למרץ.

@ כל הזכויות שמורות להילה ושיץ ברק

וכאן נרשמים לקבל סיפור חדש למייל >